תנ"ך על הפרק - ויקרא ז - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא ז

97 / 929
היום

הפרק

דינים נוספים של האשם ושל השלמים, איסור אכילת חלב ודם

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָאָשָׁ֑ם קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁחֲטוּ֙ אֶת־הָ֣עֹלָ֔ה יִשְׁחֲט֖וּ אֶת־הָאָשָׁ֑ם וְאֶת־דָּמ֛וֹ יִזְרֹ֥ק עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃וְאֵ֥ת כָּל־חֶלְבּ֖וֹ יַקְרִ֣יב מִמֶּ֑נּוּ אֵ֚ת הָֽאַלְיָ֔ה וְאֶת־הַחֵ֖לֶב הַֽמְכַסֶּ֥ה אֶת־הַקֶּֽרֶב׃וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵיהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃וְהִקְטִ֨יר אֹתָ֤ם הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אָשָׁ֖ם הֽוּא׃כָּל־זָכָ֥ר בַּכֹּהֲנִ֖ים יֹאכְלֶ֑נּוּ בְּמָק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יֵאָכֵ֔ל קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃כַּֽחַטָּאת֙ כָּֽאָשָׁ֔ם תּוֹרָ֥ה אַחַ֖ת לָהֶ֑ם הַכֹּהֵ֛ן אֲשֶׁ֥ר יְכַפֶּר־בּ֖וֹ ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וְהַ֨כֹּהֵ֔ן הַמַּקְרִ֖יב אֶת־עֹ֣לַת אִ֑ישׁ ע֤וֹר הָֽעֹלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְרִ֔יב לַכֹּהֵ֖ן ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וְכָל־מִנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תֵּֽאָפֶה֙ בַּתַּנּ֔וּר וְכָל־נַעֲשָׂ֥ה בַמַּרְחֶ֖שֶׁת וְעַֽל־מַחֲבַ֑ת לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה׃וְכָל־מִנְחָ֥ה בְלוּלָֽה־בַשֶּׁ֖מֶן וַחֲרֵבָ֑ה לְכָל־בְּנֵ֧י אַהֲרֹ֛ן תִּהְיֶ֖ה אִ֥ישׁ כְּאָחִֽיו׃וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים אֲשֶׁ֥ר יַקְרִ֖יב לַיהוָֽה׃אִ֣ם עַל־תּוֹדָה֮ יַקְרִיבֶנּוּ֒ וְהִקְרִ֣יב ׀ עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן׃עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו׃וְהִקְרִ֨יב מִמֶּ֤נּוּ אֶחָד֙ מִכָּל־קָרְבָּ֔ן תְּרוּמָ֖ה לַיהוָ֑ה לַכֹּהֵ֗ן הַזֹּרֵ֛ק אֶת־דַּ֥ם הַשְּׁלָמִ֖ים ל֥וֹ יִהְיֶֽה׃וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵאָכֵ֑ל לֹֽא־יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃וְאִם־נֶ֣דֶר ׀ א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת־זִבְח֖וֹ יֵאָכֵ֑ל וּמִֽמָּחֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵאָכֵֽל׃וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃וְאִ֣ם הֵאָכֹ֣ל יֵ֠אָכֵל מִבְּשַׂר־זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֮ לֹ֣א יֵרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֺנָ֥הּ תִּשָּֽׂא׃וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יִגַּ֤ע בְּכָל־טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵ֑ף וְהַ֨בָּשָׂ֔ר כָּל־טָה֖וֹר יֹאכַ֥ל בָּשָֽׂר׃וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי־תִגַּ֣ע בְּכָל־טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙ א֣וֹ ׀ בִּבְהֵמָ֣ה טְמֵאָ֗ה א֚וֹ בְּכָל־שֶׁ֣קֶץ טָמֵ֔א וְאָכַ֛ל מִבְּשַׂר־זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃וְחֵ֤לֶב נְבֵלָה֙ וְחֵ֣לֶב טְרֵפָ֔ה יֵעָשֶׂ֖ה לְכָל־מְלָאכָ֑ה וְאָכֹ֖ל לֹ֥א תֹאכְלֻֽהוּ׃כִּ֚י כָּל־אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֥יב מִמֶּ֛נָּה אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָאֹכֶ֖לֶת מֵֽעַמֶּֽיהָ׃וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה׃כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמַּקְרִ֞יב אֶת־זֶ֤בַח שְׁלָמָיו֙ לַיהוָ֔ה יָבִ֧יא אֶת־קָרְבָּנ֛וֹ לַיהוָ֖ה מִזֶּ֥בַח שְׁלָמָֽיו׃יָדָ֣יו תְּבִיאֶ֔ינָה אֵ֖ת אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֤לֶב עַל־הֶֽחָזֶה֙ יְבִיאֶ֔נּוּ אֵ֣ת הֶחָזֶ֗ה לְהָנִ֥יף אֹת֛וֹ תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִקְטִ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַחֵ֖לֶב הַמִּזְבֵּ֑חָה וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו׃וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיכֶֽם׃הַמַּקְרִ֞יב אֶת־דַּ֧ם הַשְּׁלָמִ֛ים וְאֶת־הַחֵ֖לֶב מִבְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן ל֧וֹ תִהְיֶ֛ה שׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְמָנָֽה׃כִּי֩ אֶת־חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֙חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָם לְאַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃זֹ֣את מִשְׁחַ֤ת אַהֲרֹן֙ וּמִשְׁחַ֣ת בָּנָ֔יו מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה בְּיוֹם֙ הִקְרִ֣יב אֹתָ֔ם לְכַהֵ֖ן לַיהוָֽה׃אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מָשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים׃אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֺּת֜וֹ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת־קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַיהוָ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

קדש קדשים הוא. שמועלין בו מחיים כמו בעולה: אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם. כאן כתיב הפעולה על הכהנים ולא על הקרבן אשר תשחט העולה ישחט האשם כמו דכתיב בחטאת. היינו משום דמסיים המקרא ואת דמו יזרוק וגו׳. הרי מיירי בכהנים. אכן כתיב בשחיטה בלשון רבים משא״כ בזריקה. משום דהשוחטים מרובים מן הזורקים כידוע. וכ״ה בת״כ: ואת דמו וגו׳. שלא נתבאר בפ׳ ויקרא מעשה האשם כלל כמו בחטאות: אשר יכפר בו. דעת חז״ל ידוע מי שראוי לכפר כמבואר בפ׳ חטאת. אמנם יש להוסיף עוד כונה במה שלא כתיב אשר יכפר חטאת איש. כמו דכתיב בסמוך המקריב את עולת איש. אלא נכלל בזה עוד כונה דהכהן המכפר לעצמו אינו שייך כלל לבית אב אלא אכילת הקרבן לעצמו ולו יהיה: לכהן המקריב אתה. שראוי להקריב. אע״ג דלפי הפשט נראה חלוק בין שלש מנחות הללו למנחת סלת. אבל דעת חז״ל מוכרח לעיל בפ׳ וזאת תורת המנחה. דכתיב בכולהו יאכלו אהרן ובניו. והכלל בזה הלשון מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אלמא דלא תליא בטורח העובד. וא״כ יש לפרש שנוי לשון בין ג׳ מנחות הללו למנחת סלת. דאכילת קדק״ד לכהנים יש בזה שני טעמים. א׳ אינו חלף עבודתם אלא זכות הוא לכהנים כמש״כ בפ׳ קרח. ולזה הטעם כל כהני בית אב שוין. ב׳ ראוי ליתן שכר הטורח ג״כ כמו שאמר מלאכי הנביא מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. וא״כ במקום שיש טורח ראוי להיות לכהן המקריב. מעתה מתפרש המקרא כמש״כ לעיל ב׳ ח׳ לענין הגשה וקמיצה דכתיב הדין במקום המיוחד לו. ואע״ג דה״ה במקום שאינו מיוחד לו. וה״נ כתיב טעם הטורח בהני שלשה. וטעם הזכות בחנם במנחה בלולה וחרבה. ומכ״מ בדינן המה שוין כמבואר במק״א כמש״כ: אשר יקריב לה׳. הוא מיותר שהרי כל הקרבנות בלתי לה׳ לבדו. אבל הענין ע״פ אשר יבואר להלן בפ׳ אחרי. כי במדבר שנאסר לאכול בשר שחוטה בתיאבון לכ״ע אפי׳ לר״ע כמבואר בדברי הרמב״ם ה״ש פי״ו. מש״ה הותר להביא שלמים למי שאינו רוצה בתכלית הקרבן אלא כדי לאכול בשר. [משא״כ משעה שבאו לא״י שהותר בשר תאוה חולין נאסר להביא שלמים לתכלית אכילת בשר ולהיות לחמם לנפשם. אלא לתכלית שלחן גבוה והבעלים משלחן גבוה קזכו]. ובא הכתוב כאן ללמד דתודה אין להביא על שלמים במדבר אלא בשלמי׳ אשר יקריב לה׳ ולא לצורך עצמו. דכל ההיתר הלז אינו אלא משום שנאסר בשר תאוה כדי שלא יזבחו את זבחיהם לשעירים משא״כ לחם אפשר בחולין מש״ה אם הוא מביא תודה אין להביא אלא בשלמים אשר יקריב לה׳. וע׳ ס׳ דברים י״ב י״א: וסלת מרבכת. כבר נתבאר בס׳ שמות כ״ט ב׳ בהר״ד. דלהכי לא כתיב שיהי מצות משום דרבוכה חלוט ברותחין כ״צ ושוב א״א לבא לידי חימוץ. ולחשש שלא יבא מים לפני לישה א״צ להזהר שבל״ז מוזהרין לשמה מהכשר לק״ט. ובזה יש ללמוד עוד דכל משקה שאינו מכשיר לק״ט אינו מחמיץ. דאם לא כן אכתי הוצרך הכתוב להזהיר שלא יבא עליו משקה שאינו מכשיר לק״ט: על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו. משמעות המקרא דתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ. ומשום זה מפרש עוד המקרא על זבח תורת שלמיו. מש״ה לחם חמץ הוא עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה׳ שגמל עליו . ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים. היינו כדי שיהי׳ מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהי׳ ספור הנס לפני רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה ת״ח. וא״כ העיקר אכילה הוא לחם חמץ דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ כמש״כ התוס׳ זבחים דע״ה ב׳ ד״ה שביעית. והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו. תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה: לכהן הזורק וגו׳. ובזה הווין תרי מינייהו רבנן שנצרך להיות בשעת ברכת הגומל. וה״ה בשעת ספור הנס דבשעת אכילת תודה: ובשר זבח תודת שלמיו. בשביל שבא להודות על שלומו מש״ה ביום קרבנו יאכל וגו׳. כדי שלא יהיה אלא סעודה אחת ויהיו האנשים מרובים. ועי׳ מש״כ להלן כ״ב כ״ט: ואם נדר או נדבה. פרש״י שלא הביא על הודאת נס. ובאמת אינו מדויק. שהרי תודה ג״כ אינה חובה אלא נדר או נדבה וא״כ הכי מיבעי ואם לא על תודה יקריבנו. והיינו דאי׳ במס׳ ר״ה ד״ה ב׳ נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה להלן נדבה עמו פי׳ והוא מופנה כמש״כ. וכ״כ הגאון טורי אבן שם. ולפי הפשט משום שנדר היינו באומר הרי עלי אינו ע״פ דין ונקרא נדרי רשעים כדתנן בפ״א דנדרים. ומש״ה כתיב להלן כ״ב כ״א ובפ׳ שלח לפלא נדר. וביארנו שם לפי הפשט שהוא פלא שנודר ומכוין לעשות מצוה ועובר על רצון ה׳. ונדבה באומר הרי זו זהו מן המובחר. אכן תודה שנודרים בעת צרה. שיקריב לה׳ בהחלצו מן המצר. אפילו אומר הרי עלי לא מיקרי נדר שהוא לשון מגונה. ומכ״מ אינו נדבה ג״כ שהרי אומר הרי עלי. ומש״ה כתיב בעמוס ד׳ וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות. דתודה אף ע״ג שאומר הרי עלי מיקרי נדבות. וכדאי׳ במנחות דע״ג או בנדבותיכם זה התודה. וכ״ה בת״כ בכ״מ. אמנם בלשון תורה מיקרי שלמים. מעתה פי׳ זה המקרא ואם נדר או נדבה. היינו שלמים שלא בעת צרה. מש״ה באומר הרי עלי מקרי נדר. ובאומר הרי זו מיקרי נדבה. משא״כ תודה הקודמת אפי׳ אומר הרי עלי לא מיקרי נדר אלא שלמי תודה. וע״ע פ׳ שלח ט״ו ח׳: וממחרת והנותר וגו׳. הכונה דעיקר אכילה הוא ביום הראשון. אלא רשאי להמשיך הסעודה מליל השני על יום המחרת. ולא כתודה שאינה נאכלת אלא עד עה״ש. וחכמים גזרו עד חצות שלא ימשך. וע׳ ספר שמות י״ח י״ג: והנותר ממנו יאכל. אם אפילו נותר לגמרי על סעודה אחרת של יום השני ג״כ יאכל. ולפי דברינו אין הוי״ו של והנותר מיותר כפרש״י: ואם האכל יאכל וגו׳. דרשת חז״ל ידוע דמיירי במחשבת פגול. אבל לפי הפשט קאי על האוכל. ובאשר דאכילת קדשים משלחן גבוה קא זכו כדאי׳ במס׳ ביצה דף כ״ה. ונחשבו לבעלים כאלו מכינים שלחן גבוה כ״י. והוא לכבוד לבעלים אם עולה לרצון לפני ה׳. אבל המאכל ביום השלישי כבר נתקלקל כדאי׳ שלהי מס׳ תענית ואינו כבוד לגבוה שיאכלו על שלחנו בשר מקולקל. מש״ה אינו לרצון: המקריב אתו לא יחשב לו. כאלו הכין לגבוה: פגול הוא. ומאוס: והנפש האוכלת וגו׳. דאוכל משלחן גבוה שלא ברצונו ית׳ ה״ז כאוכל על שלחן המלך והוא אינו קרוא: כל טהור. אפילו נשים שאין בהן קדושה אלא טהורות המביאות לידי קדושה. והיינו דאי׳ ביומא דמ״ג והזה הטהור לרבות את האשה: וטמאתו עליו. בטומאה היוצא מגופו. ומקרא השני מדבר בטומאת מגע. דקיל מטומאה היוצא מגופו. ומכאן יצא לחז״ל במס׳ בכורות פ״ג להחמיר בתרומת חו״ל בטומאה היוצא מגופו יותר מטומאת מגע. היינו מדחילק הכתוב לפי הפשט לשני דברים. ועדיין אין לשון וטומאתו עליו מדויק וטומאתו בו מיבעי. אבל בא המקרא להוסיף דכ״ז שלא טבל במקוה אע״ג שכבר אין טומאתו בו שנפסק זובו וכדומה מכ״מ טומאתו עליו ויש לו חומר טומאת הגוף. וע׳ עוד בכורות דל״ג דמחלקי ב״ש בבכור בע״מ ג״כ בין טומאה לטומאה: או בבהמה טמאה. היינו שמתה ומטמאה בנבילה כמש״כ לעיל ה׳ ב׳ ע״ש: וחלב נבלה וחלב טרפה. הדרש ידוע. אכן לפי הפשט הוא תמוה דנבילה וטריפה גם הבשר אינו נאכל. ונראה דלפי הפשט קאי נבילה שהיא נחורה במדבר שהיו רשאים לאכול ומכ״מ אינה זבוחה ומיקרי נבילה טהורה אז. וטריפה ג״כ משמעו כאן מסוכנת וקרובה למות דזה לשון טריפה סתם כפרש״י חולין ל״ז א׳ ד״ה ודילמא. וכן בת״כ שמיני ס״פ י״ב תני׳ בלשון טריפה כשירה. פי׳ שנולד טרפות אבל היא כשרה שאינו משבעים טרפות והרי היא פסולה לקרבן כמו חולה וכשרה לאכול במדבר אפילו שחוטה כמש״כ התוס׳ יבמות דע״א א׳ מידי דהוי אצבי ואיל. מש״ה אמרה תורה דמכ״מ החלב אסור באכילה. וה״ה חולין בזה״ז אלא שהכתוב מדבר בזמן המדבר שלא נאכל בשר כשרה שחוטה אלא ע״י קרבן: כי כל וגו׳ אשר יקריב לה׳ וגו׳. שראוי להקריב לה׳ כמו לשון המקרא פ׳ ערכין ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳. וכ״כ הרמב״ן ז״ל ונתנה תורה טעם על איסור נבלה וטרפה ג״כ משום דבהיותה תמימה וראוי׳ להקריב ממנה ודאי נאסרה וחייב כרת והאיך נפקע ממנה האיסור במה שנטרפה או נתנבלה ג״כ: וכל דם וגו׳. וכבר כתיב לעיל ג׳ י״ז. והוסיף כאן אפילו לעוף ולחיה שהוא בכלל בהמה: יביא את קרבנו לה׳ מזבח שלמיו. כולו מיותר. ובא ללמדנו שהוא בעצמו יטריח להביא קרבנו לה׳ ואין חרפה להוליך בשוק ובחוצות שור וכדומה. כי דורון למלך ה׳ צבאות היא. וכתיב מזבח שלמיו מקצת מהם. לאפוקי אם נדר הרבה בהמות ומן הנמנע להביא בעצמו כולם בב״א. א״צ להוליך א׳ ולהביא את השני בעצמו אלא יכול למסור למשרתיו ועבדיו. ואין בזה העדר כבוד שמים אחר שגם הוא מוליך א׳ מזבח שלמיו. ולפי דברי לא מיירי זה המקרא באשי ה׳ עד המקרא השני: את החלב על החזה יביאנו. יחד יביאם. ומפרש המקרא למאי צריך החזה לכאן. את החזה. כדי להניף וגו׳ דכבר ביארנו בפ׳ תצוה. דחזה ושוק אינן דומים. דחזה הוא בא מאשי ה׳ חלק לכהנים ושוק מחלק בעלים. מש״ה מצוה להניף החזה יחד עם החלבים: ואת שוק הימין תתנו תרומה וגו׳. אף על גב שגם הוא בעי תנופה לדורות כמבואר להלן י׳ ט״ו שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו׳. מכ״מ אינו דומה לחזה שעיקרו למזבח בכלל חלב. אלא שהקב״ה זיכה לכהנים מחלק גבוה. משא״כ שוק הוא חלק בעלים ככל הבשר אלא שהוא תרומה לכהנים ומש״ה גם בתנופה אינן דומין דהחזה מביאין יחד עם החלבים והשוק רק בשעת תנופה מעלין אותו על החלבים כמש״כ להלן שם. וע״ע להלן ט׳ כ״א: המקריב וגו׳. ע״כ משמעו מי שראוי להקריב שהרי במקרא הסמוך כתיב ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו ומשמעו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אלמא שאין זה מיוחד לכהן המקריב לבד. וכמש״כ לעיל ז׳ ט׳: זאת משחת. גדולת וכמש״כ רש״י יחזקאל כ״ד י״ד ממשח לשון גודל כמו אנשי מדות גברי דמשחן עכ״ל אלא דלשון מדות אינו אלא גודל בקומה. ולשון משיחה משמעו גדול בכל מעלה. והיינו דאי׳ בירושלמי יומא פ״א אשר יוצק על ראשו שמן המשחה רבי א׳ בנוי בכח בחכמה כו׳ פי׳ שמן המשחה משמעו שהוא מגדל בכל פרט. וכענין דכתיב בדוד שמואל א׳ ט״ז וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה: מאשי ה׳. מיירי בבשר קדשי קדשים כדכתיב וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש. ואי׳ בקידושין דנ״ב ב׳ מה אש לאכילה כך קדק״ד לאכילה וזה גדולה ומעלה נפלאה לאהרן ולבניו באותו יום. ולולי גדולתם היה בשר קדק״ד נשרפין. ובהני לא שייך לשון אשר צוה ה׳ לתת להם שהרי אין בעלי קרבן נותנים מאומה: אשר צוה וגו׳. מיירי בעורות קדק״ד שהם חולין ובחו״ש של קדשים קלי׳ שנאכלים גם לבעלים וצוה ה׳ לתת לכהנים באותו יום שגדל אותם וקאי זאת של מקרא הקודם גם ע״ז המקרא כמו זאת אשר צוה וגו׳: ולמלואים. היינו תודה שנכלל בו לחם כמנחה ואכילת יום א׳ כמו קדק״ד. וה״ה כמלואים שנכלל בו עולה ושלמים כך נכלל בתודה מעלת קדק״ד ג״כ: אשר צוה ה׳ את משה בהר סיני. אז היו בקבלה כל הפרטים הללו כמו כל הקבלות שנכללו בלשון צוה. כמש״כ כ״פ. אבל הפרשיות שבכתב לא נאמרו אלא באהל מועד. ואינו כמו פ׳ בהר סיני שגוף הדבור נאמר בסיני משא״כ פרשת הקרבנות לא היה בסיני אלא בתורת צווי: ביום צותו וגו׳. הקבלות הללו לא היו שיהיו נוהגים מיד שהרי עד הקמת המשכן היה דין במה קטנה כמש״כ התוס׳ בעבודת כוכבים דל״ד א׳ ולא באו הקבלות אלא להיות נוהגים ביום צותו להקריב וגו׳ היינו ביום שיהיה הקמת המשכן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך